^א לפנינו יש שתי מימרות, אחת: אמר רב עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים. ושניה: אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן וכול׳. ור״ח צירף את שתי המימרות יחד, דמחלוקת בבעלי דינין ובשעת משא ומתן. אולם השמיט שבעדים דברי הכל בעמידה, ואפשר שסמך על מה שכתב להלן: עמידת העדים עשה וכו׳.

^ב כך היא גם הגרסה ברמב״ם (סנהדרין פרק כא ה״ג) מהד׳ פרנקל: אבל בשעת גמר דין ׳הכל בעמידה׳ שנ׳ ויעמד העם על משה. ולפי גרסתו הביא ר״ח קודם את הדרשה של ויעמד העם ואחר כך וישב משה לפשוט את העם. ולפנינו: דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה. ועל הסדר שהפסוק נדרש: וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם. יש לציין לגרסת הגמרא בכי״פ: אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיין בישיבה, שנ׳ וישב משה לישפוט, והא עדים בשעת גמר דין דמו. וט״ס הוא, וככל הנראה צ״ל ׳הכל בעמידה׳.
לדעת התוס׳ (לעיל עמוד א ד״ה שאם) אין בעלי הדין צריכים לעמוד בשעת קבלת העדות, ולא אמרו שקבלת עדות כגמר דין אלא כטעם למה העדים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדותם. אבל הרשב״א כתב שגם בעלי הדין צריכים לעמוד בשעת קבלת העדות כיון שהוא כגמר דין (שתי הדעות הובאו בתוס׳ סנהדרין דף יט,א).
ובטעם הדבר שצריך לעמוד בשעת גמר דין כתב המאירי שהוא משום כבוד הדיינים, ומטעם זה יש לומר שגם בעלי הדין צריכים לעמוד גם בשעת קבלת עדות דהוא כגמר דין. והרמב״ם בפרק יא מהל׳ עדות הל׳ ט כתב שמלכי ישראל לא מעידין ואין מעידין עליהם, שהן בחזקת אלמים בעלי זרוע, ואינם נכנעים תחת עול הדיינים. ואפשר, שבעמידת העדים ובעלי הדין לפני הדיינים נכנעים הם תחת עול הדיינים, ולטעם זה רק העדים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדותם.

^ג שמות יח, יג.

^ד שם.

^ה גם הרי״ף כתב כאן: היכי דמי גמר דין איש פלוני וכול׳. ועל פי הסוגיא בהמשך.

^ו כבכתי״מ ופ׳ וחידושי הר״ן: כמאן דשרי ערקתא דמסניה. לפנינו ליתא תיבת ׳ערקתא׳.

^ז אונקלוס, בראשית יד, כג.

^ח כבתנחומא וה״ג. ולפנינו: האי צורבא.

^ט כבכתי״מ ופ׳. ולפנינו, דזוטר.

^י בבא מציעא דף כט,ב.

^כ כבמשנה שם.

^ל דברים כב, א.

^מ דברים יט, יז.

^נ ויקרא יט, לב.

^ס כן כתב גם הרמב״ם בספר המצוות עשין ר״ט, שהמצוה לכבד החכמים מקורה בוהדרת פני זקן׳. ורש״י כאן כתב דהעשה הוא ׳את ה׳ אלוקיך תירא׳ (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא דף מא,ב).

^ע וכן כתב הרי״ף: פירוש סניגרון, מליץ. כמה דאת אמר, אין קטיגור נשעה סניגור. וריטב״א כתב עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ וכו׳.

^פ ר״ח מפרש שלא ימליץ על דברי אחד מבעלי הדין. אבל רש״י פירש שלא ימליץ על דברי עצמו, שאם לבו נוקפו שהוא טועה ובוש לחזור, שלא יביא ראיות להעמיד דבריו הראשונים. וראה שנויי נוסחאות ברמב״ם פרק כא מהל׳ סנהדרין הל׳ י (ולפי הגרסה ׳מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק׳, אפשר שפירש שלא יוסיף להטעים דברי עצמו, אלא יאמר מה שנראה לו וחביריו יבחנו את דבריו כפי שהם).
אבל בשנויי נוסחאות ברמב״ם שם כתבו שבכמה כתבי יד הגרסה היא: מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק. ובבית יוסף כתב שזו היא הגרסה הנכונה בדברי הרמב״ם. ופירש שלא יאמר הדיין יפה הוא אומר.
עוד כתב הרמב״ם שם שלא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד, אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה. ולשון זה ׳עד אחד הוא ואינו נאמן עלי׳ משמעו לכאורה כמו שכתב בפרק ד מהל׳ טוען ונטען הל׳ ח בנסכא דר׳ אבא: ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד, ויכפור בעדותו, ויישבע על כפירתו. ואין די במה שהנתבע כופר בעדותו של העד, אלא צריך להכחישו ולומר שהוא מעיד בשקר. וזהו שכתב הרמב״ם עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, שכיון שהוא עד אחד יכול אני לטעון שאין הוא נאמן עלי. וטענה זו אין מלמדין אותו לדעת הרמב״ם.
אבל הטור העתיק לשון הרמב״ם בשינוי קל: עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי. ומשמעו שלא קיבלתי על עצמי נאמנותו של עד אחד [וכך הוא לשון הירושלמי: רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד, אלא יימרון אינון.]. וחלק הטור על הרמב״ם וכתב שודאי פותחין לו כהאי גוונא.